<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יונתן, רבו של רבי שמואל בר נחמני</h1>
<h2>דף ו:</h2>
רבי יונתן, רבו של רבי שמואל בר נחמני. והוא שאמר הקב"ה בשמו בישיבה של מעלה. כדאיתא בגמרא ראשונה דמסכת גיטין [ו' ע"ב], אשכחיה רבי אביתר לזכור לטוב [—לאליהו זכור לטוב] א"ל מאי קא עביד הקב"ה א"ל עסיק בפלגש בגבעה. ומאי קאמר א"ל אביתר בני כן הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר. ורבי יוחנן היה רגיל לקרותו "חברין בבלאי", כדאיתא בגיטין פרק הזורק [ע"ח ע"א] הלכה היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת. ובגמרא היכי דמי קרוב לו אפילו מאה אמה קרוב לה אפילו מאה אמה. היכי דמי מחצה על מחצה אמר רב שמן בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן וכו', עד אמרוה קמיה דרבי יוחנן משמיה דרבי יונתן ואמר ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא. ובאלו טריפות [חולין מ"ה ע"א] כי אמרה רבי יוחנן על ההיא נסדקה הגרגרת. דאמר רב אפילו לא נשתייר הימנו אלא חוליא אחת למעלה וכו'.
וביציאות השבת ירושלמי [פ"א ה"ד]. ובפרק אין מעמידין ירושלמי הלכה אלו דברים של גוים אסורים [ע"ז פ"ב ה"ח], אוכל תשברו מאתם באוכל תשברו האכלתו שברתו. אם היה קשה עליך באוכל תשברו. ואם לאו הכרה עליו כסף. אמרין כך הוה רבי יונתן עביד כד הוה חמי בר נש רב עליל לקרתא הוה משלח דורון של כבוד, דאי אתין דין יתום או דין ארמלתא ישכח אפיו מפייסין.
והיה נשוא פנים. ונראה שהיה אף [נשוא פנים] באומות. גרסינן בפרק לא יחפור בירושלמי הלכה אילן שהוא נוטה לר"ה [ב"ב פ"ב], רבי יונתן הוה דאין טבאות, והוה תמן חד בר רומאה, והוה מניריה בחקלא ובביתא. והוה ליה לרבי יונתן חד אילן נטה גו דההוא רומאה, אתא קומי חד דין אכן אמר לון איזלון ואתיין בצפרא. אמר ההוא רומאה בגיני לא נפק דיניה. למחר אנא מבטל לאלימין דידי. פירוש מתבטל מאמונתו וחמי היאך דינא נפיק. אין הוה דאילן כל עמא ולא דאין בר נפשיה לית ההוא בר נש. באפתי רמשא שלח רבי יונתן בתר נגרא אמר פוק קוץ מה דנטה גו רומייה. בצפרא קרנן בעל דיניה לגביה א"ל פוק קוץ מה דנטה גו דידיה. ונפק וחמתיה. א"ל רומייה דידך מאי א"ל פוק חמתיה כמה דידי עביד כן עביד דידיה. ונפיק וחמתיה א"ל בריך (אלהיכון) [אלהיהון] דיהודאי.
ועוד שם, חדא איתא אוקרת תאינין לרבי יונתן אמר לה בבעו מינך אי אעילתינון מגליין אפקינון מגליין, ואין אעילתינון מכסיין אפקינון מכסיין, דלא יהוו ברייתא אמרין דינרין יהבת ליה דאוקרך תאינין. רבי חנינא אעיל לרבי יונתן בגינתיה תאינין. מן נפיק חמא חד אילן דברת, נראה שהיה טעון. שובעין נראה בנות שבע, חיוורין (ספק) א"ל למה לא אכלתני מן אילין א"ל דאינין מזיקין לבריי רבי חנינא משום גזל בנו.
ובקידושין פ"א בירושלמי [ה"ז] רבי ינאי ורבי יונתן הוו יתבין, אתא חד בר נש ונשק רגליה דרבי יונתן. א"ל רבי ינאי זה מה טיבו הוא שלם לך מן יומוי. א"ל חד זמן אתא קרב לי על בריה דיזוניה, ואמרית ליה איזיל צור כנישתא עילוי ובזיתיה. א"ל ולמה לא כפתוניה וא"ל [וכופין א"ל] אדיין את לזו חזר ביה רבי יונתן וקבעיה שמועה משמיה. אתא רבי יעקב בר אחא רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן שכופין את הבן לזון את האב. א"ר יוסי הלואי הוויין כל שמועותי ברירן לי כהדא שכופין את הבן לזון את האב.
בנדרים ירושלמי פרק רבי אליעזר אומר פותחין לאדם בכבוד אביו [פ"ט ה"א], רבי מנא נדר מן חמרא. סלק לגביה. א"ל אילו היית יודע דאבא מצטער נודר היית א"ל לא ושרא ליה. מה כן קיימין, אם באומר הנאתי על אבא, הדא היא דאמר רבי יעקב בא אחא. ר' שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן כופין את הבן שיזון את האב. אלא כינן קיימין באומר הנאת אבא עלי.
ואל ישגה אדם לומר כי רבי יונתן תנא הוא הוא רבי יונתן רבו של רבי שמואל בר נחמני. דרבי יוחנן לא היה קורא לו "חברין" [ע"ח ע"ב]. ואף כששאל את רבי סימאי זה התנא ורבי יונתן התנא, היה לבעל התלמוד לסדר בלשון תנא, כגון שאל רבי יונתן את רבי סימאי. כההיא דזבחים פרק קדשי קדשים [ס"ב ע"ב] שאל רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא את רבי יוסי וכו'. ואע"ג דאשכחן נמי באמוראי בלשון הזה, כההיא דמי שמת [ב"ב קנ"ד ע"ב] שאל רשב"ל את רבי יוחנן זו ששנויה במשנת בר קפרא וכו', [היינו] משום דבני ארץ ישראל היו. אבל רבי יונתן אע"פ שעלה [לארץ ישראל], בעודו בבבל שאל לרבי סימאי. ואם היה תנא היה לו לומר בלשון ברייתא ולא בלשון בעא מיניה כיון שתחילת טענה היא אם היה תנא. ואע"ג דגרסינן בפרק רבי ישמעאל [ע"ז נ"ב ע"ב] בעי מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי כלים ששמשו בהן בבית חוני, וכן בהמפלת [נדה כ"ו ע"ב] בעי מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי המפלת עורב ושליא מהו וכו'. נראה לי מפני שרבי יוסי בן שאול אמורא [היה]. מיהו מספקא לי מאי טעמא שאל רשב"ל את רבי יוחנן בכמה מקומות [בלשון] בעא מיניה רשב"ל מרבי יוחנן. כההיא דכוס פסול אי עשה חבירו שיריים בפ"ג דזבחים [ל"ד ע"ב], וכן בפרק המזבח מקדש כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין לכתחילה לקרב, בהלכת כשם שהמזבח מקדש [פ"ז ע"א].
<h2>דף עח:</h2>
רבי יונתן, רבו של רבי שמואל בר נחמני. והוא שאמר הקב"ה בשמו בישיבה של מעלה. כדאיתא בגמרא ראשונה דמסכת גיטין [ו' ע"ב], אשכחיה רבי אביתר לזכור לטוב [—לאליהו זכור לטוב] א"ל מאי קא עביד הקב"ה א"ל עסיק בפלגש בגבעה. ומאי קאמר א"ל אביתר בני כן הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר. ורבי יוחנן היה רגיל לקרותו "חברין בבלאי", כדאיתא בגיטין פרק הזורק [ע"ח ע"א] הלכה היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת. ובגמרא היכי דמי קרוב לו אפילו מאה אמה קרוב לה אפילו מאה אמה. היכי דמי מחצה על מחצה אמר רב שמן בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן וכו', עד אמרוה קמיה דרבי יוחנן משמיה דרבי יונתן ואמר ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא. ובאלו טריפות [חולין מ"ה ע"א] כי אמרה רבי יוחנן על ההיא נסדקה הגרגרת. דאמר רב אפילו לא נשתייר הימנו אלא חוליא אחת למעלה וכו'.
וביציאות השבת ירושלמי [פ"א ה"ד]. ובפרק אין מעמידין ירושלמי הלכה אלו דברים של גוים אסורים [ע"ז פ"ב ה"ח], אוכל תשברו מאתם באוכל תשברו האכלתו שברתו. אם היה קשה עליך באוכל תשברו. ואם לאו הכרה עליו כסף. אמרין כך הוה רבי יונתן עביד כד הוה חמי בר נש רב עליל לקרתא הוה משלח דורון של כבוד, דאי אתין דין יתום או דין ארמלתא ישכח אפיו מפייסין.
והיה נשוא פנים. ונראה שהיה אף [נשוא פנים] באומות. גרסינן בפרק לא יחפור בירושלמי הלכה אילן שהוא נוטה לר"ה [ב"ב פ"ב], רבי יונתן הוה דאין טבאות, והוה תמן חד בר רומאה, והוה מניריה בחקלא ובביתא. והוה ליה לרבי יונתן חד אילן נטה גו דההוא רומאה, אתא קומי חד דין אכן אמר לון איזלון ואתיין בצפרא. אמר ההוא רומאה בגיני לא נפק דיניה. למחר אנא מבטל לאלימין דידי. פירוש מתבטל מאמונתו וחמי היאך דינא נפיק. אין הוה דאילן כל עמא ולא דאין בר נפשיה לית ההוא בר נש. באפתי רמשא שלח רבי יונתן בתר נגרא אמר פוק קוץ מה דנטה גו רומייה. בצפרא קרנן בעל דיניה לגביה א"ל פוק קוץ מה דנטה גו דידיה. ונפק וחמתיה. א"ל רומייה דידך מאי א"ל פוק חמתיה כמה דידי עביד כן עביד דידיה. ונפיק וחמתיה א"ל בריך (אלהיכון) [אלהיהון] דיהודאי.
ועוד שם, חדא איתא אוקרת תאינין לרבי יונתן אמר לה בבעו מינך אי אעילתינון מגליין אפקינון מגליין, ואין אעילתינון מכסיין אפקינון מכסיין, דלא יהוו ברייתא אמרין דינרין יהבת ליה דאוקרך תאינין. רבי חנינא אעיל לרבי יונתן בגינתיה תאינין. מן נפיק חמא חד אילן דברת, נראה שהיה טעון. שובעין נראה בנות שבע, חיוורין (ספק) א"ל למה לא אכלתני מן אילין א"ל דאינין מזיקין לבריי רבי חנינא משום גזל בנו.
ובקידושין פ"א בירושלמי [ה"ז] רבי ינאי ורבי יונתן הוו יתבין, אתא חד בר נש ונשק רגליה דרבי יונתן. א"ל רבי ינאי זה מה טיבו הוא שלם לך מן יומוי. א"ל חד זמן אתא קרב לי על בריה דיזוניה, ואמרית ליה איזיל צור כנישתא עילוי ובזיתיה. א"ל ולמה לא כפתוניה וא"ל [וכופין א"ל] אדיין את לזו חזר ביה רבי יונתן וקבעיה שמועה משמיה. אתא רבי יעקב בר אחא רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן שכופין את הבן לזון את האב. א"ר יוסי הלואי הוויין כל שמועותי ברירן לי כהדא שכופין את הבן לזון את האב.
בנדרים ירושלמי פרק רבי אליעזר אומר פותחין לאדם בכבוד אביו [פ"ט ה"א], רבי מנא נדר מן חמרא. סלק לגביה. א"ל אילו היית יודע דאבא מצטער נודר היית א"ל לא ושרא ליה. מה כן קיימין, אם באומר הנאתי על אבא, הדא היא דאמר רבי יעקב בא אחא. ר' שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן כופין את הבן שיזון את האב. אלא כינן קיימין באומר הנאת אבא עלי.
ואל ישגה אדם לומר כי רבי יונתן תנא הוא הוא רבי יונתן רבו של רבי שמואל בר נחמני. דרבי יוחנן לא היה קורא לו "חברין" [ע"ח ע"ב]. ואף כששאל את רבי סימאי זה התנא ורבי יונתן התנא, היה לבעל התלמוד לסדר בלשון תנא, כגון שאל רבי יונתן את רבי סימאי. כההיא דזבחים פרק קדשי קדשים [ס"ב ע"ב] שאל רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא את רבי יוסי וכו'. ואע"ג דאשכחן נמי באמוראי בלשון הזה, כההיא דמי שמת [ב"ב קנ"ד ע"ב] שאל רשב"ל את רבי יוחנן זו ששנויה במשנת בר קפרא וכו', [היינו] משום דבני ארץ ישראל היו. אבל רבי יונתן אע"פ שעלה [לארץ ישראל], בעודו בבבל שאל לרבי סימאי. ואם היה תנא היה לו לומר בלשון ברייתא ולא בלשון בעא מיניה כיון שתחילת טענה היא אם היה תנא. ואע"ג דגרסינן בפרק רבי ישמעאל [ע"ז נ"ב ע"ב] בעי מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי כלים ששמשו בהן בבית חוני, וכן בהמפלת [נדה כ"ו ע"ב] בעי מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי המפלת עורב ושליא מהו וכו'. נראה לי מפני שרבי יוסי בן שאול אמורא [היה]. מיהו מספקא לי מאי טעמא שאל רשב"ל את רבי יוחנן בכמה מקומות [בלשון] בעא מיניה רשב"ל מרבי יוחנן. כההיא דכוס פסול אי עשה חבירו שיריים בפ"ג דזבחים [ל"ד ע"ב], וכן בפרק המזבח מקדש כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין לכתחילה לקרב, בהלכת כשם שהמזבח מקדש [פ"ז ע"א].
